<h1>סמ"ג עשין סימן כ"ז</h1>
<h2>דף מד:</h2>
כל דבר שהוא מנהג אע"פ שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו זו דברי רב אלפס (סוכה דף כ"ב א') ורבינו משה (ברכות פי"א הט"ז) אבל רבינו יעקב אומר כי יש חילוק גדול בדבר כי בערבה הנהיגו מתחילה שלא לברך אבל בהלל תחילת המנהג היה לברך (עי' תד"ה כאן) וכן עמא דבר.
<h2>דף מט:</h2>
גרסינן בפרק לולב וערבה אמר רבא האי צורבא מרבנן דלא נפיש חמריה ליגמע גמועי דכי שבע איניש מגרוניה שבע רבא כי הוה שתי כסא דברכתא מגמע גמועי.
<h2>דף נא:</h2>
בפרק אין עומדין (ל"ג א') רב ושמואל דאמרי תרוויהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא. ותניא בפרק שלשה שאכלו (מ"ז א') כל העונה אמן לא יענה אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן קצרה ולא אמן ארוכה אלא אמן בינונית, ולא יגביה קולו יותר מן המברך (רמב"ם ברכות פ"א הי"ד) וכן לא יענה אמן יתומה פירוש שאין לה אב שלא שמע הברכה ולא ידע על איזו עונה אמן (ברכות שם וע"פ רש"י) כן מפרש בירושלמי (ברכות דף ס"ב א') והא דאמר בפרק החליל (סוכה נ"א ב') החזן עומד על הבימה ומניף בסודרים בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן התם היו יודעין סדר הברכות והיו יודעין על איזו עונין אמן (ע"פ רש"י ותו' ברכות שם). ועוד יש לומר שמה שעונין אמן בהנפת סודרין בקריאת ספר תורה הוא ולא בתפילה ולא בדבר ששליח ציבור מוציא רבים ידי חובתן וכן יש בירושלמי (סוכה דף כ"ג א') בימה של עץ היתה באמצע וחזן בית הכנסת [עומד] עליה עמד אחד מהן לקרות היה הממונה מניף בסודרין והן עונין אמן על כל ברכה (סוכה נ"ב א' תד"ה וכיון).
